יונתן קנריק

צביקה, זה לא נתפס שאתה שוכב פה וכולנו עומדים. בסיירת גולני לא עומדים. הרי אנחנו מכירים אותך, בחיים לא היית מוכן ליפול פצוע בשום תרגיל, בשום מסע, בשום מסכם. תמיד הקפדת להיות מתחת לאלונקה ולא עליה. והנה אנחנו פה, עוד מעט כל אחד ישים כתף ונישא אותך בדרכך האחרונה רק שבסוף הדרך הזו לא יהיה עלה קרב, לא יהיה את האוהו של הותיקה שכל כך אהבת, אושיק לא יעלה על הכתפיים של עובי ויתחיל לענטז, גם לא נאכל איזה ארטיק מהמקרר בשרגא.
צביקה, איך אפשר להספיד אותך? מלח הארץ יגמד אותך. הקלישאה "הוא לוקח את הטובים ביותר" לא מתאימה למידותייך. היית אידיאליסט בכל רמ"ח איברייך. אהבת לעמוד על שלך ולהראות לכולנו מהי הדרך הנכונה. עשית זאת בצורה ג'נטלמנית. גם מי שלא הסכים איתך ידע להעריך אותך . אם זה דינבורג שהריץ אותנו 2 דקות גשר כי פרחי הסתכל לו על הגוף. אם זה הטבחים בשרגא ששוב לא דאגו לארוחת בוקר, כולם חטפו ממך על הראש אבל ידעו להעריך אותך כי עשית זאת בדרכך המיוחדת.
ידעת בעל פה את הסיפור של כל חלל של היחידה. אני לא אשכח את היום שאני אתה וקלרטג אברנו ליד אנדרטה לזכרו של חיים דובקין, לוחם היחידה מיד דחפת שניכנס לבית של ההורים, להראות שעדיין זוכרים ומוקירים. עכשיו נצטרך להנציח אותך. אני בטוח שהניווט שיבחרו לקרוא על שמך יהיה ארוך עם עלייה יפה כזאת בסוף שמרגישים ברגליים. החיילים יקללו אותך בדיוק כמו שאנחנו קיללנו את יואב סקל והמצפה לזכרו במתגלגל בצפון.
הקמת בית בקיבוץ מירב עם עדי, נמרה אמיתית שליוותה אותנו לאורך כל המסלול וגם היא קיבלה את הסיכה של הנמר. יש לה אח באגוז אבל נסלח לו. אלקנה ונדב גורי נמרים כבר מתחילים לעשות מתח כמו שלימדת אותם. הם הילדים של כולנו ואל תדאג, אנחנו נדאג לספר להם איזה אבא היה להם. לא נחסוך מהם אף לו פרט אחדכ"ג בתמוז יהפוך להיות עוד יום שהצוות יפגש בו. אני בטוח שאתה יושב שם למעלה ומרוצה מן העניין. אהבת את הצוות וגם שעזבת אותנו מוקדם כי יועדת לגדולות תמיד ידעת לשמור על קשר עם כולם. עמדת על כך שניפגש בכל יום עצמאות וככה התחילה לה מסורת. כאילו אתמול ישבנו אצלך במירב ועשית לנו סק"ג.
כשיצאנו מעופרת יצוקה, אהבנו להקניט אותך שלא ראית אש למדת את התחקירים בעל פה וידעת להעמיד אותנו במקומנו. לא סיימנו את העבודה שם, צביקה. אתה נפלת במלחמה צודקת. נכנסת להשלים את מה שהתחלנו. איך אבא שלך אמר לנו אתמול: " המדינה הזאת נקנית בדם ויש לזה מחיר ". המחיר הוא כבד. אתה נכנס עכשיו למועדון של הגדולים עכשיו צביקה, האנשים שגדלת והתחונכת על מורשת הקרב שלהם כמו רועי קליין, ארז גרשטיין, גוני הרניק ועוד רבים וטובים. אתה מוזכר איתם באותה נשימה.
זה לא נתפס שיש לנו חלל בצוות. אנחנו אחים בדם. לא נשכח אותך, צביקה. אוהבים ומוקירים הצוות וכל לוחמי גולני שעומדים פה. חטיבה 1 דם אחד

אביתר, הסמ"פ של צביקה-

צביקה אחי היקר, רק לפני חודשיים חלקנו חדר קטן ביחד, חדר מ"פ/סמ"פ, ועכשיו אתה איננו. קשה לי לעכל את זה עדיין, הרי עד לא מזמן היינו קמים יחד כל בוקר והולכים לישון יחד כל לילה ועכשיו אתה נח לך אי שם.

אני זוכר את הרגע שהגעת לפלוגה, קצת חששתי, בכל זאת דמות חדשה ששמעתי עליה רק מסיפורים ולא ידעתי למה לצפות, נכנסת לנעליים גדולות אבל מהר מאוד הבוהן שלך בצבצה החוצה בדרכך הצנועה והמופלאה.

היה בך משהו מיוחד, משהו שקשה מאוד להסביר, מפקד שכמוהו לא פגשתי. אני לא יכול לתאר כמה למדתי ממך, לא רק על הצבא, על החיים בכלל, אהבתי את השיחות שלנו בלילה כשהיינו כל אחד במיטה שלו, ולא משנה באיזו שעה, חצי שעה של שיחה לפחות לפני שנרדמים. הייתי הכי אוהב כשהיית מספר לי על האחיות שלך, על איך שאחותך התאומה "עקפה אותך בסיבוב" כמו שהיית אומר "ואחותי המשוגעת הזאת גרה בתוך הערבים" כל כך הערצת אותה, היית מספר שלמרות שאתם תאומים אתם כל כך שונים, ראיתי אותה, את ציפי, בשבעה שלך, אתם נראים בדיוק אותו הדבר.

היית מספר הרבה על אחותך הקטנה, על כמה היא דומה לך "היא מחכה אותי בהכל" היית אומר… כל כך שמחת שהיא התארסה וסיפרת לי את זה בחיוך מאושר, ואני כל כך שמחתי בשבילך.

אני זוכר את הצג של האייפון שלך כשעדי הייתה מתקשרת, "עדי אשתי היקרה" היה מופיע על הצג עם התמונה המדהימה שלכם ביחד עם אלקנה ונדב, אבל לא היית מרבה לענות במהלך היום כי היית עסוק… הייתי אומר לך "צביקה עדי התקשרה כבר כמה פעמים תחזור אליה.." היית אומר לי "עוד מעט עוד מעט נסיים פה רק.." הייתי רודה בך כדי שתחזור אליה והיית צועק עליי " בסדר בסדר אני מתקשר יא קרצייה.."

כשעדי הייתה מחייגת אליך בface time עם אלקנה ונדב במקלחת הייתי מסתכל עליך בקנאה, היית נראה כל כך מאושר כאילו השגת את כל שרצית בחיים האלה, ובאמת השגת, קינאתי בתחושת שלמות הזאת וכל כך שמחתי בשבילך. תמיד היית מתגאה בזה שאתה גר על הגלבוע, במירב, היית אומר שזה המקום הכי יפה בארץ, והיינו מתווכחים, סתם בשביל הויכוח הציני, ששם תגור כל חייך ושמצאת את המקום שלך, כשקנית את המגרש אמרתי לך שאבא שלי יעזור לך בכל מה שנדרש בבניה וכך קויתי שתהיה לנו עוד סיבה לשמור על קשר.

אני אתגעגע לשטויות שהיינו עושים, עם הדימקס כמה פעמים נתקענו בגללך! מזל שאני הייתי שם תמיד! ושחיים לא ידע על זה!, אל הלילות ללא שינה, אל המארבים לחיילים בניווטים, אל החפ"קים המצחיקים, אל הצחוקים עם הוכמן בחדר, אל ההתרעננויות במעיין ה"חם-קר", אל המדסים בים ובירדן, אל הנהיגות של ה30 שעות רצוף ולעוד הרבה שאני כל כך רוצה לא לשכוח, אני כבר מתגעגע.

איך היינו עוקצים אחד את השני ותמיד היית מנצח בציניות האופיינית שלך, היית לובש את הפליז שלי עם העורבון והייתי אומר לך שאם מישהו מהפלס"ר רואה אותך אתה מחוק.

אבל יותר מכל הדהים אותי היחס שלך לחיילים ובכלל לאנשים, לא היה מי שלא אהב אותך, לא היה מי שלא הסתדר איתך, כל מי שעבדנו איתו נשבה בקסמייך, תמיד היית מדבר בשבחם של החיילים ותמיד הדהימה אותי הדרך שלך להפיך בהם מוטיבציה, היית פשוט אומן אין מילה אחרת לתאר זאת.

היית מוצא פתרון לכל בעיה, לכל דבר היית מתייחס בצורה הכי נבונה, כשהגעת לפלוגה לא חשבתי שפלוגה ברמה כזאת גבוהה יכולה להעלות את רמתה פי כמה וכמה, אך אתה עשית זאת בצניעות ובתבונה.

ממש ביום האחרון שלי בפלוגה עברנו בקבר של ארז גרשטיין אחרי הטיול בנחל הקיבוצים שהיית מספר איך אלקנה ונדב ישר הולכים "למגלשות" כמעט כל יום שישי, סיפרת לפלוגה עליו בהערצה ועכשיו אתה מצטרף אליו ואל כל הגיבורים ששאבת מהם הרבה מערכיך. הייה שלום חבר גיבור, אני כבר מתגעגע שמור עלינו ועל משפחתך המדהימה מלמעלה, אוהב אותך הסגן שלך

משה לוי-

שירתתי לצד צביקה כלוחם, צוות מעליו…מה שאני זוכר ותמיד אזכור ממנו זה את טוב הלב החיוך התמידי הענווה האכפתיות והאנושיות שלו…זכור לי במיוחד מקרה בו עשיתי איזה מטלה משביזה במיוחד (נראה לי שזה היה לסדר ציוד של אכזרית אחרי מבצע אבל לא בטוח אני רק זוכר שממש התבאסתי מזה) צביקה ראה שאני עייף וידע שאני לא אתן לו לעזור לי…אז הוא לא שאל…בשקט פשוט בא ועזר והייתי ככ עייף שאפילו לא יכולתי למחות…או להגיד תודה כמו שצריך…. אבל את צביקה לא עניינה התודה הוא רצה שאני אלך לישון…. באותו מבצע נכנסנו באור יום אל תוך עזה במבצע רכוב…בתחקיר רסאן עליאן מפקד הגדסר ולימים מחט גולני שאל את צביקה אם הוא מפחד מאיום הנט (צביקה היה מפקד כוח באותו מבצע) צביקה ענה שלא…רועי לוי אז מפ הפלסר ולימים מפקד הגדסר ניסה "לעזור לך" ואמר לך אני מזכיר לך שאתה ברכב באור יום בתוך עזה ואתה עמדת על שלך וענית לא אני לא מפחד….ואז נפל לרסאן האסימון…היה ברור לך שיש איום של נט אבל הדבר היחיד שבאמת הפחיד אותך זה לא לעמוד במשימה… צביקה היקר, גם הפעם עמדנו במשימה .לרבות הימים צביקה הפך למפקץ של אחי הקטן ויצא לנו לדבר המון צביקה היה שואל אותי על האזרחות ואני אותו על הצבא…גם כשהייתי בא אליו בטענות על דבר כזה או אחר תמיד אבל תמיד היה מקבל את זה בשקט בהבנה ומנסה לעזור ולסייע כמה שאפשר ואם אי אפשר היה לעזור היה מוצא את הדרך האנושית ביותר להגיד זאת
תנוח על משכבך נמר אוהבים אותך פה ומתגעגעים.

חגי מאיר-

אני הכרתי את צביקה שהיה בן 16 בסמנריון חנוכה. מיד הוא הרשים אותי באידאלסטיות ובבגרות שלו. מאז המשכתי איתו הוא היה חניך שלי בפרוייקט ליווי מדריכים וכשנבחר ע"י נציגים מכל תנועות הנוער בחיפה להיות יו"ר מועצת תנועות הנוער לי זה היה מובן אליו! לצביקה הייתה בגרות ויכולת מנהיגות הוא הצליח לגשר על לא מעט קשיים . זכורה לי תקרית אחת שבה הגענו להופעה שארגנה מועצת תנועות הנוער של חיפה ובה הזמר המפורסם לא עמד בהסכם שלנו איתו והעביר תחנים שבעייני צביקה לא היו ראויים. צביקה מיד פנה לחבריו בבני עקיבא וביקש מהם לצאת . מה שהדהים אותי שרבים מתנועות נוער אחרות יצאו גם אחריו. אני זוכר שכ"כ התרשמתי מהנער השקט והאידאליסט איך בנחישות מנהיגותית בשקט יצר שינוי. הייתה לי זכות להיות רכז מחוז של אדם כזה יהי זכרו ברוך.

נעמה לבנה- סטריקוב-

זוכרת שבאנו לבקר את אחי בבסיס בצפון באחד מימי שישי וכנפרדנו ועמדנו לצאת לדרך, ניגש אלינו בחור צעיר עם חיוך ענק וביקש טרמפ כדי להתקדם מהבסיס המרוחק, מפה לשם התנהלה שיחה בין אבי לצביקה, צביקה סיפר כי עליו להגיע לאשתו מהר, אבא שלי שאל להיכן עליו להגיע וצביקה הגיב לקדומים. ואני שיש לי חברה הכי טובה משם,גתית פרוכטר הסתקרנתי ושאלתי מי זו אשתך? והוא ענה אני נשוי לבת של משפחת זיו. מיד אורו פניי, כל כך שמחתי על הזכות שניתנה לי להקפיץ את החתן של משפחת זיו היקרה, משפחה אשר יקרה לי מכל ומעולם לא פגשתי משפחה כזו חמה! חייבת לציין שבמהלך כל הנסיעה צביקה דיבר בהתלהבות רבה על הצבא, ואמרתי בליבי: איך הוא תפור על משפחת זיו, כל כך מורעל!כל מילה שניה הוא מדבר על הצבא, פשוט הערצתי והערכתי אותו! צביקה היקר, תנוח בשלום על משכבך! יהי זכרך ברוך!

כאשר למד צביקה במכללה לפיקוד טקטי, יצא לפולין עם משלחת של "עדים במדים". החוויה שלו אז, לעמוד על האדמה הנוראה הזאת בתור קצין בצבא ההגנה לישראל, בעל ואבא, עם המדים והכומתה על הראש היתה משמעותית ביותר. תחושת השליחות, לשרת את עם ישראל, להגן על מדינת ישראל, להקים משפחה ולהביא ילדים לעם ישראל קיבלו עוד תעצומות, עוד דחיפה קדימה…
בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני מעלה את דבריו שנכתבו לאחר המסע, כסיכום למה שעבר שם.

"לאחר המסע התבקשנו לכתוב כמה תובנות שעלו לנו במשך המסע אשר אותן ניקח להמשך הדרך. את המסע קשה לתאר במילים, החוויה הפנימית באותו מקום מקולל הינה עוצמתית וקשה מאוד להעברה בכתב, אך אנסה להעביר את מחשבותיי אותן אני לוקח להמשך:
החוויה הכי משמעותית שחוויתי במסע הייתה דווקא בסופו. בחזרתנו לארץ היינו אמורים לערוך טקס מסכם בירושלים ברחבת הכותל המערבי. כאשר נחתנו התבשרנו שהטקס לא יתקיים מכיוון שבכותל מתקיימת הפגנה בין נשות הכותל שמעוניינות להתפלל בדרכן הייחודית לבין קבוצות שמתנגדות לאותה דרך. כעסתי באותו רגע וחשבתי איך הגיוני שכבר שכחנו מה עברנו לפני 70 שנה? האם באמת אלו המלחמות שעלינו לנהל כרגע בינינו לבין עצמנו?
עם ישראל משוסע ומפולג. שמאלנים-ימניים, ספרדים- אשכנזים, דתיים-חילונים. המסע הדגיש לי עד כמה עלינו להיות מאוחדים ולדעת לקבל אחד את השני למרות השוני הגדול, כי את האפשרות האחרת חווינו לפני 70 שנה באירופה.

הכרת הטוב- קשה לאמוד את הסבל שחוו אותם יהודים שגורשו לגטאות, סבלו מרעב ועבדו בעבודת פרך. אי אפשר להבין את הסבל הנפשי שנגרם לילד שהבין שכל משפחתו נרצחה.
אך אנשים אלו, כדוגמת מנחם סנדובסקי- עֶד המשלחת, עומדים בגאווה, מחייכים ומדגישים את הטוב שבכל זאת הם זכו לחוות בהקמת המדינה, הקמת משפחות לתפארת וביכולתם להיות עִם קצינים של המדינה על אדמת פולין במחנות ההשמדה.
אנשים מדהימים אלו מחייבים אותנו לקחת דברים בפרופורציה בחיים, לדעת להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהכיר בדברים הטובים בחיינו האישיים והכללים.
נקודה זו מתחברת לי בעיקר ליחסנו למדינה. מדי פעם נשמעות טענות שגוררות אמירות קשות ומעשים חריגים (מכל המגזרים בארץ) כלפי המדינה. עלינו לזכור מהיכן באנו ושעלינו לחזק ולא להוריד את הרוח ברגעים קשים. עלינו לזכור שמציאות זו, שיש לעם ישראל מדינה לאחר 2,000 שנות גלות, אינה דבר מובן מאליו ולמרות הקשיים הרבים זו מציאות שעמנו חיכה לה מאות שנים ועלינו לשמור על מציאות זו.

זיכרון שואה- הסופרת נאווה סמל כותבת "השואה נמצאת במחזור הדם שלנו, זיכרון השואה הוא כמו דופק. אני רוצה להקשיב לדופק, להתנגח איתו, לא לשמוע אותו לפעמים כי אני רוצה לחיות, אבל הוא שם כל הזמן". יותר מ-70 שנה עברו מאז התחוללה השואה והזיכרון עדיין מעצב את חיינו. השואה תמיד פה, מכתיבה את השפה, את השקפת העולם הפרטית והציבורית. אין לנו דרך להתנתק ממנה וגם אסור לנו להתנתק ממנה, כולי תקווה שנצליח להעביר לחיילינו את המשמעות העמוקה יותר של זיכרון השואה על מנת שגם הם יבינו את משמעותה האמתית ואת השפעתה על חיינו הלאומים כיום."

צביקה קפלן

נוער מירב

צביקה,
זה יום ראשון בערב, אמצע המלחמה.
לא לקח זמן עד שכולנו שמענו שהלכת, ככה זה, חדשות רעות מופצות מהר.
זה קשה להאמין שמישהו מהקהילה שלנו כבר לא איתנו, קשה לחשוב שיש משפחה שאבא שלה כבר לא יחזור הביתה. הרגשות האלה עולים בשיחה של כל הנוער באותו ערב של יום ראשון. הרגשנו צורך להיות ביחד. והבנו שזה באמת הצורך האמיתי, להתאחד, לגבש את הקיבוץ סביב משהו חזק וכל כך כל כך נכון. כי כשמישהו נופל למען המדינה שלך, אתה חייב לקום ולהעלות את הרוח.
ואז מהר, בלי לעצור, ישיבות, החלטות, רעיונות. גלופות שמודפסות עוד באותו הלילה לחולצה שהופכת להיות חלק מהגורם הכחול שקושר ביננו, בין כל המשתתפים של "כוח צביקה". פשיטה על המרכולית כשעוד חושך בחוץ כדי להכין חבילות לחיילים שלנו, לחיילים שלך, שעוד היו עמוק בתוך הקרב.
ומאז אותו לילה, לא הורדנו הילוך. עומדים בטרמפיאדות כדי לחלק פלאיירים, עושים עצרות לחיזוק צה"ל בכל עיר שנמצאת ברדיוס שלנו, ואפילו לירושלים הגענו עם אוטובוסים מפוצצים.
קשה לתאר את ההשפעה שהייתה לך, רק לשם שלך, רק אומרים "כוח צביקה" ואנשים מיד מתייצבים עם דגלי ישראל, ותופים, ושירה, ושמחה. הצלחנו לקבץ אנשים מכל הארץ, מהצפון, מהדרום. אנשים שהכירו אותך, בני משפחה וחברים, וגם אנשים שפחות היה להם קשר יומיומי איתך, כמונו, כמו הנוער של מירב.
אבל אתה יודע מה, צביקה? זה לא עצר בעדינו. מהסיפורים ששמענו עליך, הרגשנו שאנחנו מצליחים, במידה מסוימת, לשקף את חלק מהערכים שבנו את מי שאתה. שאתה היית בא איתנו, מצטרף למעגלים של הריקודים, הולך לבקר פצועים מהמלחמה בבית חולים, מכין חבילות למשפחות השכולות. קם לפנות בוקר, מפשיל שרוולים, ועומד עם רגליים עמוק בבוץ כדי לעבוד על ה"שביל הרטוב" בעמק שנפרץ לזכרך.
והיית שמח, צביקה, היית שמח לראות איך אנחנו משתדלים לחזק את המשפחה שלך, את עדי ואת אלקנה ואת נדב. לתת את המעט שאנחנו יכולים, כדי לנסות להיות כתף, משענת, תקווה, כוח. כוח צביקה.

שנה.. / אלישבע

כולם מדברים על השנה שעברה. על איבוד תחושת הזמן מצד אחד ומצד שני הרצון לשמור אותו כמה שיותר קרוב. על החוסר- וההתמלאות. על השמחה והעצב. ואצלי, כנראה שאותו הדבר.
כי האמת צביקה, שמאז שהלכת באמת הרבה השתנה כאן. ומצד שני, כאילו הזמן נעצר.
בחודש האחרון אני מוצאת את עצמי יום יום מנסה לשחזר את "הרגעים האחרונים" שהיו, אם זה בהודעה האחרונה שדיברנו כשהייתי בטורקיה, או בירידה האחרונה עליך שצחקתי עליך שאתה מקריח וכמה שתנסה אתה בכל זאת תהיה כמו אבא בסוף. וגם ההודעה הזאת במוצאי שבת ששלחתי לך שתשמור על עצמך, ועד היום אני לא יודעת אם קראת אותה או לא, כנראה שגם לא אדע…
והיום, היום קיבלתי שיעור, שטילטל וצמרר אותי והכניס אותי חזרה למציאות המורכבת, העצובה/ שמחה אך המדהימה שבה אני חיה. בדיוק לפני שנה, יצאנו אמא, עדי, ציפי ואני לקניות לחתונה שלי שהתקיימה חודש וחצי אחרי נפילתך. וכאשר נפגשנו כולם והתחלנו את הנסיעה לכיוון המרכז, הייתי גם אני כמו כולם מחוברת לחדשות באינפוזיה. ולרגע אחד בתשע בבוקר, קפצה הודעה באתר חדשות על אירוע קשה בלילה שאירע לחטיבת גולני ולאחר כמה שניות ההודעה הוסרה. ובשניה אחת, ברגע אחד, הבנתי והכחשתי, הרגשתי כל כך חזק אבל לא ידעתי שמפה הכל לא יהיה אותו הדבר. כמה שעות לאחר מכן הגיע טלפון מאורן, חבר שלך מהקיבוץ. הוא התקשר לעדי והסביר לה שהיה אירוע קשה בלילה אבל שהכל בסדר ואין מה לדאוג כי שמעו את צביקה בקשר. וזה נתן אויר לנשימה. והמשכנו חדורות מטרה ובהצלחה מסחררת לכבוש את כל החנויות ולצאת בשלל רב. אך ההרגשה שלי רק התעצמה..
והיום צביקה, זה כל כך ברור. אורן, שהיה שליח מצוה שלך קיבל מתנה מדהימה. היום, שנה בדיוק לאחר ההודעה נולד לו בן (שיבדל לחיים טובים וארוכים), כי אתה למעלה עובד קשה, ולא מרפה. ומתגמל כל אחד שמגיע לו. והמסר שלך לאורן היום הוא ברור וחזק. הרי לא יכולת להרשות לעצמך לעצור את כל ההכנות לקראת החתונה. ידעת ולא הרפת ושלחת אותו להרגיע אותנו כדי שנוכל לפחות להגיע לחתונה שלי אחרי שסיימנו את כל ההכנות. ורק אז, בסוף, כשסיימנו- התבשרנו בבשורה הקשה. כי כזה היית.
לפני כמה חודשים נזכרתי במקרה שקופץ לי לראש כל כמה שנים ולא נשכח ממני, שהיה כל כך אופייני לי ולך. הייתי בת 4 בערך, לא ידעתי לכתוב אבל החלטתי שאני לוקחת דף ועט, משרבטת אותיות שנראו לי אז כמו אותיות ומנסה להרכיב מילה. כשסיימתי באתי אליך מלאת גאווה עם הדף ושאלתי אותך אם כתוב פה משהו ואם כן אז מה? ואתה בהתלהבות יתרה, אמרת "כן! כתוב פה משהו." ואני בהתרגשות שאלתי מה כתבתי והתשובה שלך היתה- "רשמת אני סתומה". הגבתי לך בתסכול ואמרתי שיום יבוא ואני אהיה יותר חכמה ממך ואני אדע לכתוב הרבה יותר טוב ממך וזה יקרה כשאני אהיה יותר גדולה ממך. ואתה בחיוך הממזרי הזה ובידיעה שניצחת אמרת שזה בחיים לא יקרה ואם זה יקרה ואני אהיה יותר גדולה ממך זה רק אם תמות בצבא ואני אעקוף אותך בגיל. אז צעקתי ואמרתי "הלוואי שתמות!" שניה של שקט, נבהלתי מעצמי. ואתה עם חיוך מאוזן לאוזן ופרצוף תחמן- רצת לאמא בהתרגשות וסיפרת לה את מה שייחלתי לך. אני קיבלתי עונש ואתה התהלכת כמו טווס עם תחושת ניצחון וחיוך מרגיע שאמר לי- אל תדאגי יכול להיות שזה יקרה, אולי תצליחי לכתוב מתישהו.
והמחשבה על כך, שילד בן 10, מורעל עד עמקי נשמתו, רק א-לוהים יודע למה ואיך. חושב ויכול להגיד דברים כאלה, בלי מצמוץ ועם תחושת השלמה, מטלטלת אותי ומחזירה אותי למציאות, לידיעה כי אתה הלכת למלחמה הזאת בהרגשה הכי שלמה שיכולה להיות. באהבה למדינה הזאת ולעם הזה ובידיעה שאתה משאיר מאחוריך משפחה חזקה, אישה וילדים, הורים ואחיות שלא מתבלבלים לרגע, ובוחרים לחיות. ולהיות מאושרים ומשתדלים הכי חזקים שאפשר.
ואין אצלי את השאלה "למה?" אלא רק את ה"איך". האיך של ללכת מחדש, להתמודד ולחיות. איך של העתיד שלי. ויש רגעים שקשה להרים את עצמך ולהתרומם. ויש רגעים של נסיגה. אבל כשאני מסתכלת על עצמי ורואה שהחיים שלי יפים ושמחים אני יודעת שהצלחת, וגם אני. הנוכחות שלך אצלי בחיים היא חזקה יותר מתמיד. חזקה כל כך שלפני שלושה ימים בטקס בהר הרצל לשניה חיפשתי אותך שתסביר לי איזה דרגה יש למפקד הזה ולמפקד השני. וזה קורה הרבה שאני מחפשת אותך ושניה לאחר מכן צוחקת. ומבינה שאני בסדר, וכנראה שגם אתה מאושר. ומעבר לסיפורי הגבורה, והאדם המדהים שהיית, אני מזכירה לעצמי שגם היית אח שלי, ואח יש לו תפקיד שונה מגיבור. האח הפרטי שלי ידע לעצבן עד כדי בכי וידע להצחיק עד כדי בכי. אבל בעיקר דאג להשאיר אחות חזקה שיודעת שמלפני שנה הכל קטן עליה. והיא לא מוותרת ולא נכנעת. בדיוק כמו שהיית רוצה.
אז אני כאן, ואתה פה לצידי, ואין לי ספק שאתה מאושר, וגם אני.
ואני מוכנה לשנים הבאות. זוכרת, חיה ואוהבת.
אלישבע

שנה- יותם בר ששת

זכרון רוקד לצלילים של געגוע –
לפעמים משתולל ומזיע בועט ונמתח, לצליל של געגוע חי ומריח.
פעם מטייל בעדינות על העור בתנועות קטנות, מעגל את הראש על הצוואר, למוזיקה של רגעים קטנים.
ופעם- יומיומיות, הרמת רגל- הנחת רגל- צעידה, מנוחה, תנועות פשוטות, המוזיקה- מקצב פעימות הלב, האזניים מקשיבות פנימה, ובכל תנועה זיכרון, כל היש מהדהד את האין, כל האין נעלם בתוך היומיום.

אולי קל יותר לדבר, לפסוק את המחשבות – טמא, טהור.

אני אדבר על געגוע, על חלל ועל רגעים ותחנות שעברו בי השנה.

שלוש שנים עבדתי בתור רכז בעמותת 'משפחה אחת', עמותה למשפחות נפגעות טרור, עבדתי עם קבוצה שנקראת 'בנים קטנים'- בנים בגילאי 7-16, נפגשתי עם השכול במקומות פתוחים וחשופים, ראיתי ילד גדל בלי אבא, ראיתי אחים קטנים שעוברים את הגיל של האח הגדול שנהרג, החזקתי את היד לילד שאיבד את המשפחה שלו באזכרה, וטיילתי על סְפר החלל, הרגשתי מחוסן, ידעתי תהליכים וראיתי מגוון שלם של התמודדויות.

ידעתי, ולא ידעתי כלום.

יום ראשון ההוא-

טיילתי בין קצוות,

קצה אחד- תערוכת גמר שלי בבצלאל הייתה אמורה להיפתח, תערוכה שעבדתי עליה שנה.

והשני- צוק איתן, מילואים, שבי שומרון.

ביום חמישי שלפניו הייתה ההתכתבות האחרונה שלי עם צביקה. כתבתי לו שישמור על עצמו ושגם אני לוקח חלק במאמץ המלחמתי.

ביום שישי למחרת דיברתי עם עדי, שאלתי אותה על נדב ואלקנה, על התחושות שלהם ושלה ושאלתי אם היא סיפרה להם שאבא במלחמה, עדי ענתה בנחישות גמורה שלא, אבא בצבא וזה מה שאבא עושה, שאלקנה יודע מה קורה עם החטופים ומתפללים על זה בגן.

אני לא אגיד עכשיו שהרגשתי שמשהו הולך לקרות, כי בתור חרדתי, אני תמיד חושב שמשהו הולך לקרות, אבל הייתה בי תכונה אחרת הפעם.

כניסה קרקעית, ישבתי בחמ"ל, באחד המוצבים שלנו שמעו את הקשר של המסוקים. ידענו מאוד מהר שמשהו קרה, וידענו שקרה עם גולני.

שמועות, טלפונים, עדי, נחמה, ציפי, כן רשימה, לא רשימה, עולה לש.ג, חברים מהישוב מרגיעים אותי ש"זה ממשפחת זיו בקדומים", "זה שלי!" אני צועק, ירדתי משמירה, הלכתי לישון, הלב התפקע, טלפון מנחמה, צרחה עד לב השמיים, נסיעה לחיפה, מודעת אבל כבר הספיקה להיתלות על קיר בטון, נסיעה למירב, איפה צביקה?!, לויה, הספד, אלקנה, נדב, תערוכה, מילואים, שבעה, תערוכה, מילואים, קצוות.

כמעט חודש אחרי-

פגישה לאור ירח מלא, מעיין שנפתח.

צביקה שכל כך דאג לחבר המזדקן שלו מהביצה, היה נוכח בפגישה, אולי טיפה יותר מדי נוכח.. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתיישבתי בשקט ודיברתי, זה היה מבהיל. הייתה פגישה חזקה ומאוד מוזרה,

מהר מאוד הבנתי שזאת הפעם.

לפני שלושה חודשים עמדנו בהתרגשות מתחת החופה של צביקה ונזכרנו בחומות הלב שקרסו וככל הנראה איפשרו מפגש של בית.

אני יודע שיש עוד הרבה חברים פה ובכלל שאתה קורץ להם וזורק להם איזה שפע מלמעלה.

הפגישה האחרונה-

קפצתי למירב, ישבת על הספה, התלהבת כמו איזה ילד על התפקיד החדש שלך עם 'המסייעת', ניסית לדבר בערסית, זה היה מגוחך להפליא, ידעתי שהתפקיד מושך אותך ומאתגר אותך, סה"כ זו שפה שגם אבא שלך מדבר על בוריה.

האמת שאני חשבתי שזה הולך להיות התפקיד הכי קשה שעשית, לא עוד מלח הארץ יפים ומסונדלים, קצת פלפל הארץ קוצניים ודורשים.

נראה לי שסיפרתי לך על 'יפתח', אני כבר לא זוכר, אבל תוך כדי תפקיד חשבתי הרבה על המשותף אם היית מתחיל את שלך.

הייתה עוד כמעט פגישה, הגעתי בערב אחד לנחל, ואמרתי לך לרדת שנשב, אמרת שאתה גמור ושאולי ננסה מחר, צחקתי עליך שאתה סמרטוט ושהזדקנת. בבוקר שאחרי- שאצלי התחיל ב-10, התקשרתי אליך, בין קולות ההמולה הבנתי שהספקת כבר להגיע לספארי עם הילדים, כזה אבא היית.

מלא אזכרות-

מפגשים, מוצ"ש לימוד, שביל רטוב, יום הזיכרון, לקפוץ לצילה ויהודה, לקפוץ למירב,

לא באתי,

לא הצלחתי, ולכל מפגש כזה לא באתי, והלא הזה היה אקטיבי מעין כמוהו.

ללכת לזכור אותך? ללכת לשיר אותך? ללכת לעשות לזכרך דרך?

גדול עלי. אני רוצה לפגוש אותך לא ניצוצות שלך או את פועלך,

אותך.

ולאט לאט נפתחת בי הבנה.

שידעתי להגיד אותה לילדים שעבדתי איתם,

המפגש עם האדם קורה בי, בין קירות הלב, הרושם שנותר- נותר בי, בחוויות, בזכרונות ובסיפור שאני מספר. גם שהוא איננו, משהו ממנו קיים בי.

תמיד היה נראה לימוזר להנציח, לרוץ בשביל, לנגן בשביל.

עכשיו אני יותר מבין,

שבעה – תערוכה – חתונה.

כל מה שהאמנות עוסקת בה לעניות דעתי, זה בהתמרה, הרוח והחומר, במתח שיש בין השניים ובגעגוע לאיחוד של שניהם, רוח- חומר, הלב והמעיין, מחשבה ומעשה, זכרון ויצירה.

הרמת רגל- הנחת רגל, צעד ועוד צעד.

שהגוף יוצר לצלילי הגעגוע שלך, אותה נוכח, וממשיך לפעול בתוך העולם הזה.

יחד עם החלל הגדול שנוצר מהאין שלך והחלל הפנימי שנפער בנו.

ובין חלל לחלל צריך סולם או חבל, מלובב ויצירתי, שמורכב מעשייה, מגעגוע, מאמונה ומלב חי ופועם.

יום הזיכרון- עמית נעמן

אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן. הַשֵּכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעֲיוֹן. עִלַּת הָעִלּוֹת מוּכְתַּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן. כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה'

רְחוֹבוֹת הַנָּהָר נַחֲלֵי אֱמוּנָה. מַיִם עֲמוּקִים יִדְלֵם אִישׁ תְּבוּנָה. תּוֹצְאוֹתֶיהָ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִינָה. אֱמוּנִים נוֹצֵר ה'

יָהּ זְכוּת אָבוֹת יָגֵן עָלֵינוּ. נֶצַח יִשְֹרָאֵל מִצָּרוֹתֵינוּ גְאָלֵנוּ. וּמִבּוֹר גָּלוּת דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ. לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'

אֵל מִסְתַּתֵּר בְּשַׁפְרִיר חֶבְיוֹן. הַשֵּכֶל הַנֶּעֱלָם מִכָּל רַעֲיוֹן. עִלַּת הָעִלּוֹת מוּכְתַּר בְּכֶתֶר עֶלְיוֹן. כֶּתֶר יִתְּנוּ לְךָ ה'

מעמקי כל תהומות כל מעיינות נשמתי

לך, אל מסתתר, אקרא, שמע תפילתי

היתכן א-ל מסתתר? הסתרת פניך הייתי נבהל

ושמך- ישתבח ויתפאר ויתרומם ויתגדל

עת הזמיר הגיע, זמיר הרשעים הנלחמים בעמינו

וקול משיח מתעורר, קול התור נשמע בארצנו

אך היחידים, יש שנספים בשטפה של המלחמה

ומיתת הצדיקים מכפרת ומחיים הם את שורשי האומה

והעולם מתחדש ורגלי משיח מתגלים

איש תבונה ידלה מים עמוקים

אך מה עם הסתר הפנים?

הצבי ישראל על במותיך חלל

איך נפלו גיבורים, וא-ל מה פעל?

צביקה איננו, נפל, וכבד היגון

איך יתכן? נעלם מכל שכל והגיון

איך ישרור המוות בעצמות כאלו של חיים

בטוב עין ולב כאבותינו הקדושים

משפחה לתפארת ומפקד לדוגמה

איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה

ואיך ממשיכים ומהיכן תבוא הרוח

כביכול א-ל מסתתר? כביכול אין בו כוח?

אך הרוח עזה בהרים ונושמת

והכח יבוא לעזרה לבדו גם ממלחמה קודמת

כוחם של יחידים המוסרים את נפשם

ומבינים ערכם של חיים עד העולם

"קודקוד כאן כוח צביקה" איפה צריכים אותנו?

"כאן קודקוד" כמה הכוח שלנו?

"כאן כוח צביקה" מה משנים המספרים וההגדרות?

אנחנו באים בשם ה' אלוקים צבאו-ת

מארבע הרוחות בואי הרוח

ותני לעם הרב הזה אומץ גבורה וכוח

לגלות שם שמים בדור הגאולה

ולהבין מה ערכנו וכמה ארצנו מעולה

לראות את גילויי ה' בכל הצעדים

וכמה שלקראתו יוצאים לקראתנו אותו מוצאים

וממשיכות הפעולות ושבילים נפרצים

ואחדות וחיים בשורשי האומה מתווספים

יָהּ זְכוּת אָבוֹת יָגֵן עָלֵינוּ. נֶצַח יִשְֹרָאֵל מִצָּרוֹתֵינוּ גְאָלֵנוּ. וּמִבּוֹר גָּלוּת דְּלֵנוּ וְהַעֲלֵנוּ. לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה'

הספד מפי ציפי- אחותו התאומה של צביקה

"הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים".

צביקה יקירי שלי, אחי נשמתי.

קשה לי הזכות להספיד ולנסות לספר לנוכחים פה עליך.

באותו הרחם גדלנו, יחד יצאנו לאוויר העולם הזה ויחד גדלנו. מי כמוך יודע שאת הקשר שבנינו עם השנים בלתי ניתן היה להסביר במילים.

ילדות בשניים- לגדול ביחד, כל כך ביחד, ביחד בבית, ביחד בסניף, ביחד בשכונה, ביחד במש"צים, במוצת תנועות הנוער העירונית וביחד בשחנ"שים אל תוך הלילה. להיות חלק אחד מהשני. יחד עם האהבה והתמיכה של אבא ואמא והאחריות על אלישבע אהובתנו. משחק תפקידים מוגדר. אני החכמה שעושה לך את שיעורי הבית, ואתה- אתה החזק שתמיד שומר עלי.

אתה עם האמת הבלתי מתפשרת, איש העקרונות. תמיד יודע מה נכון- ותמיד עושה מה שהוא חושב שנכון. פשוט ככה. עם החיוך וההומור הציני, החיות והאידיאלים בכל פינה.

המטרה, השליחות שהוגדרה כבר מגיל צעיר, שפיתחת עם התבגרותנו ודבקת בה לאורך כל הדרך. מהחלום של הנער להיות חייל, לוחם, חזק שישמור על עם ישראל ועד הגשמתו. המטרה היתה תמיד ברורה, והתבררה מהאמת שלך שהיתה כל כך חזקה ומלאת אמונה. המטרה שהתעצמה בבית המדרש בעלי ואחר כך בקשר עם הרב איתן.

השליחות הזו היא שהובילה אותך להקים בית כזה מדהים. עם אישה כזאת מדהימה, מלאת תעצומות כמוך. וילדים מדהימים לא פחות.

השליחות הזאת שאליה התכוננת ואליה תמיד ניסית להכין את כולנו. היום אני מבינה שדווקא החיים בידיעה שבכל רגע שתצטרך תהיה מוכן למסור את נפשך למען עם ישראל, למעננו, הם אלה שהפכו את חייך לחיים של מסירות נפש. ושחיית עשר רמות מעל כולנו.

צביקה שלי- אחי החזק, המנהיג הנערץ, הקצין המצטיין, הבעל האוהב והאבא המופלא- ידעת שאת השליחות הזו עליך למלא. ושנקראת למשימה מסרת נפשך למעננו, למען תושבי הדרום והמלחמה ברשע הנתעב.

איני יכולה להסביר את הזכות שנפלה בחלקי להיות אחותך למשך 28 השנים האלה. אני יודעת שחטאת למשחק התפקידים שלנו וכשאתה מצטיין המלט"ק- הקצין החכם, לא השארת לי ברירה אלא ללמוד להיות חזקה. אני מבטיחה להיות חזקה בשביל אבא ואמא, בשביל סבתא. להיות חזקה בחתונה של אלישבע ועידן, להיות חזקה בשביל עדי, להיות חזקה בשבילך.

איני נפרדת היום. איני יכולה.

אני מפנה בשבילך את כל המקום בלב שלי. שאוכל לקחת אותך איתי לכל מקום, את הזיכרונות, האהבה, העוצמה והאמונה ולחיות חיים משמעותיים יותר, עוצמתיים יותר. כמו שאתה חיית.

"צר לי עליך אחי… נעמת לי מאד, נפלאתה אהבתך לי… איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה"

אני מתפללת ומבקשת, שאתה עולה תחת כסא הכבוד של מלכו של עולם, אנא בקש מהעושה שלום במרומיו, שיעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

מתגעגעת כל כך ואוהבת המון.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

הספד לבני היקר צביקה קפלן הי"ד- יהודה

צביקה בננו יקר. בספר שאלות ותשובות "שבט הלוי " חלק ו', אומר הרב שמואל ווזנר מחשובי פוסקי הדור ושהיה מתלמידיו הקרובים של הרב מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת 'חכמי לובלין' בחו"ל ועלה לארץ ישראל ובה רכש מקום של כבוד בידענותו, והרב שמואל ווזנר מציין את הדברים הבאים:

" וגם משה רבינו בעת כזאת בשעה שעמדו לפני כיבוש א"י ומלחמות שונות… הזהיר אותם על שלא ימיש ספר התורה הזה מפיך, וכתבתי במקום אחר, דאם תורה נקנית ביסורים … תורת ארץ ישראל יש בה גם משום יסורי ארץ ישראל שנקנית בהם ".

וקשה לי עניין זה לגביך, אם ארץ ישראל נקנית ביסורים, יסורי מי קשים יותר ?  יסורך אתה, שהולך אתה מאיתנו ? או יסורי ארץ ישראל שיש בה יחוד קדוש והיא מיועדת רק לעם ישראל, בהבטחה קדומה מאת ה' יתברך שמו? והרי נפרדה מאחד מבניה שכל כך אהב אותה ורצה לכונן את עפרה בלב שלם ?

ההתבוננות וריכוז בעת הזו קשה לנו מאוד, אבל התשובה מונחת לפתחנו, זאת מכורח המציאות המצערת: אתה בן יקר עלית בסערה השמיימה מתוך קידוש שם שמים טהור וזך, ואין שכר גדול מזה. וכשתעמוד לפני בית דין של מעלה, סנגורים רבים מספור ילווך, על מעשיך הטובים ועל כוונות הלב הטהורות שאפיינו אותך, מסירותך, עדינות נפשך ועל היותך בן מסור ומוסרי, נאמן לעם ישראל ולדרך ישראל סבא.

לכן גם צערה של ארץ ישראל שנלקחת ממנה גדול. היא כמונו בוודאי דואבת את הסתלקותך.

אבל: יהודים אנחנו וצריך לאמר זאת: "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". על מעשיו של הקב"ה אין עוררין ובמיוחד אנחנו, וכי מי אנחנו ? אנו צאצאי דור שהוא אוד מוצל מאש, מאותו צורר עמלקי באירופה, והנה ב"ה זכינו למדינה יהודית לצבא חזק ומוסרי… יותר מידי מוסרי, ופעמים מוסריות שאין בה בדל של צדק כלפינו אנו. כאבת את כאבם של תושבי דרום הארץ, וחשת ביסוריהם כמי שאמר: 'כול ישראל ערבים זה בזה'.

צדיק תמים שלי, נעמת לי מאוד. תחסר לנו, יחסרו לי נסיונותך לגבור עלי בהאבקות למרות שכבר מזמן השארת אותי מאחור בכוחך, יחסר לי ההומור שלך וחצי החיוך שצץ על שפתיך שהקנטת את אחיותך והצלחת להוציא מהן ריטון קל, וקריצת העין השובבה על הניצחון בכך.

ועם זה יש לנו את עדי אישתך שתחייה, אשת חיל אמיתית, את אלקנה ונדב. שלושה יהלומים תמימים ומלאי חן בלי עין רעה. והרי אתה יודע שבעזרת ה' הם יהיו כבבת עיניינו. ה' ישמרם ויחיים חיים ארוכים וטובים ונראה מהם זרע חייא וקיימה, יודעי תורה, וגיבורי חיל.

אתה ילד יקר שלי תהייה לכולנו מליץ יושר ראוי ומכובד, ואנחנו נעשה את צוואתך לשמור ולהאדיר את ישוב ארץ ישראל ולקדש את האדמה היקרה הזו.

ובביאת משיח בן דוד ובבניין הבית

נשמח כולנו אמן.

"תמים תהיה עם ה’ א-לוקיך"/ הספד מפי הרב איתן צוקר- רב קיבוץ מירב

תמים זה שלם. אנחנו מתווים לחיות חיים של תמימות.

הכרתי אותך רק לפני מספר שנים ומיד כשראיתי אותך ומיד כשנכנסת לקבוצה המיוחדת של השיעור שלנו, הכיה בי ברק. ואני זוכר את ההרגשה הזאת. נכבשתי בקסמיך. הנה, זה אדם שלם.

יש בך שלמות של תכונות מורכבות ומופלאות שיוצרות שלמות כזו. כך נראית הדמות האידיאלית של הלוחם הישראלי. כך נראה קצין אידיאלי בצבא ההגנה לישראל.

היית כנראה מקצועי מאד בצד הצבאי. ראיתי זאת מדברי ההערכה והיחס שהיית זוכה לו מהקצינים הבכירים יותר כשהייתם נפגשים בשיעור. וגם היית נחמד באופן עדין ועמוק תמיד ובכל מצב. אותך ואת עדי אי אפשר לתפוס בלי חיוך, שמחה או נכונות לעזור. פשוט דמות מאירה ועדינה וצנועה.

היית מלא באהבת תורה ויראת שמיים. איש עמוק מאד בתפיסתך הרוחנית. מלא אמונה בלי שמץ של עקמומיות. לב מבין, פתוח כאולם. החיוך העדין שהיה מופיע על פניך בשעה שהבנת את עומק הסוגיה ואת החידוש שבה הוא דבר שתמיד חיכיתי לו. ותמיד זה הגיע. הנה צביקה הבין. אבל בדיוק הבין. כבשנו עוד הבנה בתורה בחכמה ועוד מאור עיניים.

לפני שבועות מספר, במעבר בין התפקידים, היו לך שבועות ספורים של חופש. מיד הגעת לבית המדרש, קבעת לימוד בחברותא, סדר בוקר שלם, ואני שומע אתכם מפלפלים בסוגיה במסכת בבא בתרא. ואני לא מפסיק להתפעל איך אתה מיד צולל בלימוד.

ברור כשמש שבתך בבית ה'.

ההרגשה הכי עמוקה שלי היום היא יראה.

יראה גדולה שמא לא יעלה בידי להקיף את דמותו ושירת חייו. יראה לפגום בקודש.

לכן אשתמש בלשון הפסוק בסוף ספר שמואל בתאור גבורת דוד עדינו העצני. עדין וטהור ומלא אמונה.

חזק יציב ונחוש בשעת הקרב.

מתוך מה שהכרתי את צביקה אני רוצה לספר לעם ישראל מיהם המפקדים שלו.

בוקר יום שישי לפני חודשים רבים ואני רואה ליד חדר האוכל קבוצה של חיילים ואזרחים. צביקה סיים אימון מפרך עם חייליו, סיים במסע לכתף שאול בגלבוע ובתשע בבוקר ההורים של חלק מהחיילים מכינים על האש לכולם. וצביקה עם אלקנה על הידיים עומד שם שמח, אוהב את החיילים וממש מתבייש שישימו לב שהוא המפקד כאן. צנוע, נחבא אל הכלים.

אתמול ברגעים מלאי גבורה הייתי עם עדי כאשר היא הודיעה לאלקנה ונדב שאבא שלהם נהרג. תשמעו איך אישתו של קצין מדברת אל הילדים: "אבא שלנו היה גיבור. הוא הרג הרבה מחבלים רעים ואבא שלנו היה ממש צדיק".

האם יש עוד עם ולשון על פני האדמה בה לוחמיו ומפקדיו הם אכן גיבורים צדיקים וטהורי מידות?

לפני בדיוק 99 שנה, ביסוד גדוד נהגי הפרדות ראה הרב קוק את אחד המסדרים שלהם ואמר: "כמלאכי השרת נדמתם לי". והנה קם דור חדש של לוחמים חדורי אמונה ומה נגיד עליהם? מלאכים ממש.

בשעה נשגבה זו פורצת מתוך הלב המיית הפייטן בעקדת יצחק "עין במר בוכה ולב שמח". צביקה עלה בסערה השמימה. רכב אש של מלאכים שבאו לקחת אותו ואת רעיו הלוחמים. ואנחנו נשארנו עם צוואה להמשיך את הדרך במסילה העולה בית אל. לא לפגום בגבורתם של ישראל. לא להיחלש. איסור תורה יש בשעות אלו. חובה קדושה על כל הציבור: "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". וזו המשמעות של הפסוק "אם תקים עלי מחנה בזאת אני בוטח" מעצם העובדה שקמה עלי מלחמה אני בוטח שיש לי כוחות להתמודד. שהרי אין מצווה שאיננו יכולים לקיימה. קיבלנו מצווה וקיבלנו כוחות משמיא.

"להוסיף אמונה צריך. להוסיף גבורה. להוסיף כוח".

"בא-לוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו".

הספד במלאות 30- יפתחאל קר

צביקה,

חלפו 30 ימים מאז נפרדנו. יצאנו מקפ"ק 2 חטיבתי. היה צפוף וכדרכנו בימים שקדמו למבצע הצטופפנו יחד, זה לצד זה, מרגישים סופסוף שגם אנחנו זוכים להיות חלק משמעותי במבצע גדול. יצאנו מהאוהל הצפוף והמחניק. יצאנו החוצה לאוויר הפתוח, רוח חמימה של שבת אחר הצהריים נשבה. נפרדנו כדרכנו בחיבוק.

לו רק ידעתי שיהיה זה החיבוק האחרון שלנו הייתי מחזיק אותך עוד שניה אחת, נפרד ממך כמו שצריך. דרך ארוכה עברנו יחד. לא היה לי חבר שידע, הבין והרגיש לליבי כמוך. היית חבר ושותף לדרך. התחלנו אותה יחד כשהצטרפת לצוות לאחר ארבעה חודשים בטירונות.

את השורות הבאות סיפרתי בגאווה בחודש האחרון אין-ספור פעמים:

"אני וצביקה בני אותו צוות, יצאנו לקורס מכי"ם ביחד, התחתנו בהפרש של חודש, יצאנו לקורס קצינים ביחד, היינו מפקצי"ם מקבילים, הילדים שלנו בני אותו גיל, היינו סמפי"ם מקבילים, יצאנו יחד למלט"ק, היינו מפי"ם מקבילים".

כך בנשימה אחת סיפרתי לכולם בגאווה, אני החבר הכי טוב של צביקה.

ואני לא לבד צביקה. כמוני מרגישים עוד המון אנשים. כל אחד בדרכו, כל אחד בנקודת מבטו, כל אחד מהמקום שבו פגש אותך. כזה היית וכזה נשארת, אילן גבוה להתלות בו.

יצאנו מהמבצע לאחר כשבוע- שבוע של ניסיון להדחיק את מותך. שבוע בו ניסיתי להישאר צלול, ממוקד ודרוך בפעילות המבצעית. אך היו רגעים בהם תמונתך עלתה לי מול העיניים והעיניים הוצפו בדמעות- מתקשה להאמין.

כשיצאנו מעזה הטלפון הראשון שהרמתי היה לאבא שלך. אני מציג את עצמי, "שלום מדבר יפתחאל…" ונחנק מדמעות. ואבא שלך צביקה לא מהסס- כמוך- עונה לי מהצד השני: "יפתחאל, הכל בסדר, אנחנו חזקים, תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים, נדבר אחר-כך". כמה עוצמה צביקה, כמה עוצמה.

כמה עוצמה וגבורה לקחת מאבא שלך. הייתה בך אמונה חזקה כל-כך.

אני זוכר שהיית צריך להגיע לרמת-הגולן. התחלת באותו יום חפיפה לתפקיד קצין האג"ם בגדס"ר ואני נסעתי לשטח 100. אספתי אותך בצומת מגידו. חזרת מחודש בו היית בחופש ואני שאלתי אותך מה עושים בחופש של חודש? סיפרת לי איך בכל בוקר אתה מארגן את הילדים, לוקח אותם לגן ואח"כ נוסע לישיבה בבית-שאן ללמוד.

כל-כך התרשמתי ממך והערצתי אותך על הדרך שבחרת לבלות בחופש שלך. אני לא באמת יודע למה התפלאתי כל-כך הרי כזה היית. תמיד בין חפציך היה גם ספר של "לאמונת עתנו". האמנת וחיית בדור של גאולה- כך גם התנהגת. לך זה היה ברור. בתקופה שבה אור וחושך משמשים בה בערבוביה היית מגדלור. דרכך היית ברורה- איש אמונה בעולם המעשה, רגליך שוות כאילות וידיך מלומדות למלחמה.

בשלושים הימים שחלפו צביקה למדתי להכיר אותך מצדדים נוספים. הגעתי לבקר את עדי בהזדמנות הראשונה שהייתה לי. פגשתי שם צוות לוחמים שמספרים בהערצה על המ"פ שהיה להם. מ"פ שדאג לכל חייל וחייל, מ"פ שהיה "חד", מ"פ מחנך- בכל מקום אליו הגיעו ישר חיברת אותם להיסטוריה של המקום ולשורשיו היהודיים. האמת? שהם לא חידשו לי כלום.

הכרתי אותך כחבר, הכרתי אותך כלוחם והכרתי אותך כמפקד. השיחות בינינו סבבו תמיד סביב השאלות הללו כיצד להניע פקודים. איפה המתח שבין הדרישה למשוך אותם לקצה ואיפה לפרגן להם. מה חשוב יותר? עוד אימון או תוכן חינוכי. את התובנות מאותן שיחות שמעתי מפקודיך.

צביקה, אתה שכל-כך הערצת אנשי מופת וגבורה. הפכת בעצמך לאחד מהם.

בהספדו של משה דיין לרועי רוטברג איש נחל-עוז שנפל במארב מחבלים ב-29 באפריל 1956. אותו קיבוץ נחל-עוז שאתה צביקה יצאת למצוא מנהרה העלולה לשמש לפיגוע רצחני כנגד הקיבוץ ושם גם נפלת בקרב. מזכיר לנו משה דיין ודבריו נכונים גם היום: "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. אל נרתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו"

צביקה, בתקופה בה נפלת, ימי בין-המצרים בה אנו אבלים על חורבן בית-מקדשנו שחרב בגלל שנאת-חינם זכינו וראינו מהי אהבת חינם. במותך ציוות לנו להמשיך קדימה, לצפות, להאמין ולפעול בבניין ירושלים.

אוהב אותך לעד.

שנה- דור בן נון- קיבוץ מירב

ס.מ.ס "קרה אירוע קשה , תגיעו למירב כמה שיותר מהר", כך נתבשרנו על נפילתו של צביקה. שעות ספורות לאחר מכן ישבנו כל הנוער פה במתנ"ס ועוד באותו הלילה, עוד לפני הלוויה, כבר מצאנו את עצמינו קונים מוצרים בשביל חבילות לחיילים. מאותו הרגע נכנסנו לכמה שבועות של סרט, כולם עושים,רצים, מתזזים, מתכננים עד אמצע הלילה וקמים מוקדם בבוקר כדי להספיק. הולכים מרחובות בית שאן לעפולה,מחיפה לירושלים,מהבסיס הזה לבית החולים ההוא. כולם עושים, כי זה ברור, כי זה נכון, כי יש פה משהו גדול. מה ברור? מה נכון? ואיזה דבר גדול? אף אחד לא יודע להסביר.

זה מוזר מאד, הרי רוב הנוער כלל לא מכיר את צביקה, וגם אלו שמכירים זה שלום בבית כנסת, משחק כדורסל, צ'אפחה פה, חיוך שם ולא יותר. זה מוזר, אבל כולם מרגישים חיבור,חיבור שהולך ומתחזק בכל פעילות של "כח צביקה" במשך השנה ודרך הפעילויות האלו אנו לומדים גם להכיר מי הוא היה.

החיבור הזה הגיע לשיא בפעילות "כח צביקה" בשטח 100. פתאום אנחנו, תיכוניסטים מעבירים לחיילים בסיירת גולני סדנאות על מנהיגות, אחריות וחינוך לערכים. לרגע חשבתי, מה אנחנו יכולים לחדש להם על מנהיגות? האם אין לחייל סיירת משהו טוב יותר לעשות מאשר להקשיב לאיזה יב"ניק? לא, הם לא הקשיבו לנו הם הקשיבו לצביקה. אנחנו כלים שנושאים את הרוח של צביקה.

אבל כאשר אני מסתכל על השינוי שנעשה בנוער גם מחוץ למסגרת הפעילות של הכוח, על החיפוש המתמיד אחר משימה, על הנתינה מאהבה שאנחנו כל כך מתמלאים ממנה (כן, כל כך הרבה אהבה שיש דיבור על ללכת לבסיס של צנחנים בשבוע הבא), על השמחה והחיוך על הפנים. זה כבר ממש לא ברור מה קורה פה, האם אנחנו אלה שנושאים את רוחו של צביקה או שמא רוחו של צביקה היא זו שנושאת אותנו.

דברים לזכרו של צביקה/ אלחנן אבטה, גיסו.

אוחילה לא-ל אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון … לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך.

אני פותח בתפילה זו שאנו אומרים בעת פתיחת הארון לפני סדר העבודה ביום הנשגב והקדוש – יום הכיפורים, כיוון שאני חש כעת תחושות מעורבות שאותן אני רוצה לחלוק איתכם, קהל קדוש. תחושות של פשטות ונורמאליות של חיים לצד תחושות נשגבות ומרוממות.

ב30 הימים שעברו עליי, אני נזכר בתמונות, אמירות, מצבים ואירועים בהם חייו של צביקה אהובנו ושלי נפגשו, אין כאן סיפורי גבורה ויציאה מן הסדר של החיים, ממש לא, נהפוך הוא הכול הוא בתוך סדר החיים הטבעי והרגיל אך יחד עם זאת באותם 30 ימים אני נפגש עם דבר נוסף, גדול, מרומם, מלא שגב והוד, תובע תביעה.

היכרותי עם צביקה הייתה בשיחת הטלפון הראשונה שלי עם ציפי, שבאופן טבעי וכה ברור, שעם השנים רק הלך והתבהר לי, נובע מקשר השייך לחייהם של תאומים. ציפי וצביקה. מתי יש לך יום הולדת? אני שואל.  יש לנו בכ"ח ניסן נעניתי, הכול ביחד! אך טבעי הוא שכבר בשיחה הראשונה דמותו של האח התאום שכה מחובר אליה כבר הוזכרה.

ומן העבר השני, אני נפגש עם האמירה המבהילה של הרב באורות: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כוח משיח… היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי אל בנין העולם… ואח"כ בתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר…" – מיתת צדיקים המכפרת, האם אני קולט?

ושוב אני חוזר אלינו, ואני נזכר בתמונה איך בפעם הראשונה שראיתי את צביקה, הוא לקח אותי לביתם של סבא חיים ז"ל ותיבדל לחיים סבתא אלה, ומראה לי היכן המיטה שאני ישן והיכן שלו, ובבוקר קמים והוא מראה לי את הדרך לרמב"ם, תפילת שחרית פשוטה ורגילה של יום חול ככל הימים.

אך מייד עיני פוגשות את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא:  "ושמעתי שהיו אומרים: הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתך, האם אנו קולטים את משמעות הדברים?

ושוב אני חוזר אלינו לעולם הפשוט, טיול בנחל בניאס נופש משפחתי קפלן המורחבת, אני עומד ליד הנחל וצביקה עט עליי ומפיל אותי למים, צביקה קולט שהסנדלים שלי זורמים הלאה, ומייד רץ אחריהם ומצליח להשיג אותם, אך המשקפיים נעלמו כלא היו, את המשך הטיול כבר לא ממש ראיתי…

ולמעלה מזה עשרת מונים, חז"ל דורשים את הפסוק "ואברהם זקן בא בימים" בא וימיו עמו, כלומר כל יום חי במלואו וכאילו בשק החיים נאספו להם כל הימים מבלי שילך לאיבוד אפילו אחד. צביקה חיית  כ"ח שנים אך חיית חיים מלאים, כח של חיים –  זהו כח צביקה!

ועוד תמונה צפה, אני נזכר כיצד באחת השבתות הראשונות שהגעתי לציפי, צביקה ועדי כבר זוג מאורס, שיחקנו קרה קופה לגיבוש המשפחה המתחדשת: עדי עם ציפי וצביקה איתי. באופן לא מפתיע ידן של עדי וציפי היו על העליונה. משחק רגיל של ליל שבת נעימה ופשוטה.

אך מאידך גיסא,  כשאני קורא בפעם המי יודע כמה את הפסוקים השגורים על פי "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך בכל נפשך" אני נזכר שבשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים באהבה. אמרו לו תלמידיו: "רבינו! עד כאן?" אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "ובכל נפשך" – ואפילו הוא נוטל את נשמתך; אמרתי: מתי יבוא לידי ואקימנו! ועכשו שבא לידי – לא אקימנו?" היה מאריך ב"אחד" עד שיצאה נשמתו ב"אחד". יצאה בת קול ואמרה: אשריך, ר' עקיבא, שיצאה נשמתך ב"אחד";,

אשריך צביקה יקירי, אהובי שפסוק זה בא לידיך גם אתה וקיימת אותו בשלמות.

ועוד תמונות ועוד סיפורים כולם פשוטים, כולם נעימים, כולם שלווים: חג המשק באסרו חג שבועות האחרון, ארוחת הערב שזכינו לאכול ביחד בביתנו כשקפצת אלינו משרגא, חגיגת יום הולדת 28 במסעדת ארנולדס שזכינו לחגוג ביחד, הדוד החייל שמביא את תהילה ורננה לגן ולוקח את ההפתעות לחיילים ועוד, והכול פשוט ורגיל ונעים.

ועוד סיפור אך הפעם בתקופה אחרת, כשנגמרה השבעה קיבלנו את תמונתך, זו המצדיעה בגאון והתלבטנו ציפי ואני היכן לתלות אותה בבית. לאחר לבטים ציפי אמרה כי המקום הטבעי ביותר לתמונה זו להיקבע הוא בסמוך לתמונתו של בית המקדש. חשבנו לעצמנו, כמה טבעי ומתבקש הוא ששתי תמונות אלו יעמדו זו לצד זו. כמה טבעי הוא שרק יצאנו מן השבעה עליך וכבר התחלנו את התשעה על בית המקדש, תשעת הימים. האבל הפרטי שלנו שמתחבר אל האבל הלאומי. ונמצא זה מלמד על זה, אתה צביקה מלמד אותנו על בית המקדש, חיסרון מהו, פעם ראשונה באמת הרגשנו חסרונו של מקדש מהו, ובית המקדש מלמד עליך, תביעה של גודל מהי.

ובעודי מיטלטל בין ארץ לשמים בין צביקה הפרטי, המשפחתי, הגיס, הדוד והאח לבין צביקה הכללי, גיבור ישראל, מוסר נפשו למען האומה עת הופך להיות דמות ומופת לדורות הבאים אהבת ישראל ומסירות נפש מהי, אל הצביקה הפרטי אני מתגעגע, מבכה את לכתו אך הצביקה הכללי הופך להיות לי מצפן, תובע תביעה, תביעה לגודל, לחיות חיים מלאים, מלאי משמעות, מלאי תוכן.

אמת. דורש אמת. רק אמת. ובאהבה גדולה לעם ישראל. לתורתו. לארצו.

ואסיים בדבריו של עגנון – קדיש על הרוגי ארץ ישראל:

"…אבל מלכנו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא מלך חפץ בחיים, אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את ישראל עמו ובחר בנו מכל העמים, לא מפני שאנו מרובים חשק ה´ בנו כי אנו המעט מכל העמים. ומתוך אהבתו שאוהב אותנו ואנו מעטים כל אחד ואחד מעמנו חשוב לפניו כליגיון שלם. לפי שאין לו הרבה להעמיד במקומנו. נפקד חס ושלום אחד מישראל באה פחת בלגיונותיו של המלך ובאה תשות כח כביכול במלכותו יתברך, שהרי מלכותו חסרה לגיון אחד מלגיונותיו ונתמעטה חס ושלום גדולתו יתברך.  לפיכך אנחנו מתפללין ואומרים אחר כל מת מישראל יתגדל ויתקדש שמיה רבא, יגדל כח השם ולא יביא תשות כח לפניו יתברך ויתקדש בעולמות שברא כרצונו, ולא נפחד על עצמנו אלא מהדר גאון קדושתו יתעלה וימליך מלכותיה שתתגלה ותראה מלכותו בשלימות ולא יתמעט ממנה חס ושלום."

אין משפט מתאים יותר לתאר תקופה זו, תקופה של קושי וכאב קשים מנשוא אך בה בעת גם כוח עצום  ותפילה לצמיחה מאשר יתגדל ויתקדש שמו הגדול!

שנה- יעל רומני

שמי יעל רומני, מירושלים. ואני לא הכרתי את צביקה…בחייו.

בין כל הטיולים שחיילים משוחררים עושים אחרי הצבא, דרום אמריקה, המזרח, תאילנד. תמיד ידעתי שאני חייבת, בין לבין לעשות את שביל ישראל.
בקיץ האחרון הייתי משוחררת טרייה, ואני זוכרת שפשוט ישבתי מול הטלוויזיה חסרת אונים. לפעמים אנחנו חושבים, ככה אני הרגשתי, שמלחמות שייכות להורים לנו, לאחים הגדולים שלנו, ופתאום זה כל החברים שלי, חבר'ה בגיל שלי, בשנתון שלי, פקודים שלי, נלחמים בחזית הקרב.
מאז הקיץ החלטתי שאת השביל שאני כל כך רוצה לעשות, אני יעשה לזכרם, לזכר הנופלים ממבצע צוק איתן. זה הרגיש לי, וזה עדיין מרגיש לי,הדבר הכי נכון. כל כך נכון להקדיש טיול שחוצה מדינה שלמה, הארץ שלנו, האדמה שלנו. חוצה נופים שונים, הצהוב של הדרום, הצבעוניות של הערים, הכחול של הים והשלווה של הצפון, עם נוף אנושי מגוון ומשתנה לאורך הדרך. שהטיול הזה של לחרוש את המדינה שלנו דרך הרגליים, לחוות את יופייה, יהיה לזכרם ובסימנם. כל יום היה לזכר נופל אחר.

ומשם, התחילה הבנייה של הפרויקט, כמו כל פרויקט. לאט לאט הוא רקם עור וגידים. החלטתי על השם "מטיילים בשביל" וישבתי מול המחשב להתחיל לחפש כתובות של המשפחות כדי ליידע אותם שזה משהו שאני מתכננת לעשות.

ביום ה-32 שלנו למסע, ממסילת ציון לגימזו הצטרפה אלינו עדי ואחיה שגיא. ביום הזה, ב-22 ק"מ, בעליות, במישור, בהפסקות, ברגעים המצחיקים, בפיתות שעדי הכינה לנו ופינקה אותנו, וברגעים היותר קשים, הכרתי את צביקה. הכרתי את צביקה דרך עדי, דרך מי שהיא, דרך שגיא, ודרך הדרך. דרך צילה, אלקנא ונדב שהגיעו וחיכו לנו בסוף היום.

הכרתי את האהבה הענקית שלו למדינה, לארץ, את הסיפורים על הטיולים שהיו עושים בתור משפחה כשחזר מהצבא, את הבן שהיה, האח, חבר ואבא. את המפקד הדגול, שאהב את הפקודים שלו וראה בערך ובאחריות שבתפקיד. את האדם המשימתי, הלא מוותר שהיה. כי גם לפני שהתגייס צביקה עשה את השביל, כמונו מדרום לצפון. רק שלא היה לו את הזמן הממוצע שלוקח לעשות את שביל ישראל, חודשיים, חודשיים וחצי. אבל, צביקה החליט שלא משנה מה, הוא עושה את השביל לפני הגיוס עם הזמן שיש, ובחודש ימים השלמים את 1100 הק"מ שהשביל מציע. לא התכוונתי לקחת את זה כאתגר בשבילנו, אין פלא שהגיע לסיירת.

ביום הזה הכרתי את צביקה.

אחת מהתחושות שאני זוכרת שהרגשתי ביום ההוא, הייתה תחושת פספוס. איך לא הכרתי אותו. כל הסיפורים, התכונות, איך לא הכרתי. בכללי, זו תחושה שהייתה לי במהלך השביל. על כה רבים שלא הכרתי. השביל שלנו לא היה שביל שכול, הוא היה שביל מרגש, מלא בתעצומות. ותוך כדי ההליכה, העליות, הירידות, הכרנו ולמדנו, על מי שהיו, במה האמינו, הכרנו אותם דרך המשפחות שלהם שהצטרפו אלינו. עוד משפחות יקרות ממשפחת גולני שיושבות פה הערב שזכינו שיצטרפו אלינו. דליה ואלון כרמלי ההורים של שון, ורדה פומרנץ, אמא של דניאל ואסנת מנדלוביץ אמא של עוז.

אבל, למרות תחושת הפספוס, כשעדי שלחה לי את הפוסט על הערב וראיתי את התמונה של הצביקה, הרגשתי… אני מכירה אותו. כשאני רואה את השם שלו בעיתון, בכרזה, אני מרגישה: אני מכירה אותו. אני מכירה את צביקה!
וכך זה לגבי כולם, בזכייה של הפועל ירושלים כשאני רואה את השם של ליאל גדעוני, הרגשתי, הנה ליאל, אני מכירה אותו. כשעכשיו מתחילה לה השנה למצבע וכל השמות עולים, אני מרגישה שאני מכירה אותם. זה בעצם מה שניסינו לעשות בשביל, להכיר אותם, את מי שהיו, וללכת בדרכם.

אני מאחלת שניקח את מי שצביקה היה, הערכים שלו ומה שהיה לו חשוב ונחייה אותו בחיים שלנו. לא רק ביום הזיכרון ויום השנה, אלא ביום יום.

יהי זכרו של צביקה ברוך,

יחד עם עוד 66 המלאכים שיצאו להגן עלינו.

שנה- טל ביליה- סעד

צביקה,

נתבקשתי לספר מעט על חווית השנה שלי מאז לכתך.

אומרים ששנה היא מסגרת שמטרתה לתחום את הצער ועוזרת להתמקד בחיים.

אני חייב להגיד שלאורך השנה היו לא מעט אירועים שחשבתי עליך. המחשבות נעות סביב מעגלים כה רבים בהם זכיתי להכיר אותך, כל פעם קצת, ולהיחשף לעוצמת אישיותך.

במכינה הייתה מחזור מעליי, אבל משום מה ידעתי מי זה צביקה. שנפגשנו בקורס קצינים לא הופתעתי מכך  כשקיבלת מצטיין וצעדת לפנים על מגרש המסדרים.

זכור לי גם שת"פ במסגרת אימון חורף ברמת הגולן, שבאחת ההפוגות בחורבות של חושניה חבר'ה חיפשו פיסת אדמה יבשה, ואתה המשכת להיערך להמשך התרגיל ודאגת לצרכי חייליך..

עוד נפגשנו בהמשך השירות, אך זיכרון החיים שנשאר בי ובמשפחתי חתום, הגיע דווקא כשהשתחררתי ובשעת לילה מאוחרת, אור לשבת הגדול, הגיע מייל שכותרתו:

"מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה"

וזה לשונו:

———

"קבלנו פניה לארח השבת, שבת הגדול, משפחת קצין בקבע.

זוג צעיר + 2 ילדים קטנים.

מי שיוכל לתת דירה או לארח לסעודה מוזמן להתקשר הערב עד השעה 01:00 או מחר משמונה בבוקר.

ברוכים תהיו, נחום.

———

הכותרת, וההזדמנות להכרת הטוב לאנשי הקבע קרצה לנו, ככה מהצד השני של המתרס, והשבנו בחיוב לאירוח לסעודת ערב שבת. לא ידענו שכך יהיה ונזכה למפגש חי איתך, עם עדי ועם נדב ואלקנה המתוקים.

אני חייב לציין שחווית השבת נצרבה בלב כל מי שפגש בכם בשבת. אם המארחים  ושאר השכנים שקפצו להגיד שלום.

השנה, לקראת שבת הגדול, לא יכולנו שלא לחשוב עליכם, וחברים נוספים בקיבוץ הסבו אף הם את תשומת ליבנו, להזדמנות שנפלה בחיקנו לחיות אתכם שבת לפני אירועי הקיץ אשתקד.

במהלך צוק איתן בה התייצבת להגן על עוטף עזה וסעד בפרט, הבשורה רחפה בשבילי הקיבוץ וכמעט כולם ידעו במי מדובר. וכך נכנסת לנו ללב בפעם השניה.

צביקה, בספר קהלת בהקשר לאבלות נטבע הביטוי "והחי יתן אל ליבו" משמע- מי שנותר ייקח ויחקוק על ליבו את ערכם של החיים. איך להיות יותר טוב, יותר שלם- ומבחינתי אתה ייצגת שאיפה לשלימות שהייתה תכונה בולטת בין יתר מעלותך.

שניסיתי לתאר את הווייתך או לגלם את אישיותך- מעבר לכל התכונות,  אתה פשוט הייתה צביקה. בדיבור. בחיוך. במקצועיות. באמת. ואפילו בציניות המדויקת. וחותמך ניכר בכל דבר שעשית.

לא מזמן יצא לי לחשוב על הקבלה למציאות בה ישנו גורם מרכזי שמאוד נוכח, וקשה לכמת או לתאר את מרכזיותו. נזכרתי שבשבת אנו נתקלים במושג "תבלין של שבת" שאי אפשר לכמת או להמחיש אותו, הוא פשוט נוכח. חייבים לטעום כדי להבין. כך אני מרגיש גם לגביך. היה במציאות "תבלין של צביקה" שניכר וחי בכל דבר שנגעת.

חיותך ונוכחותך אינם מוטלים בספק כאשר רואים את מעגלי התהודה הרבים. בבית, ב"כוח צביקה" ובשאר המעגלים שקשורים אליך. גם לי לעיתים יוצא לקבל איזו החלטה או לעשות מעשה כל שהו ולגייס אותך כמצפן.

אני מאמין ויודע, שבהמשך חיי משפחתי זיכרון חייך ואישיותך יתפוס מקום. בננו טוביה כבר יודע לספר לנטע אחותו הקטנה, לכבוד מי נסענו לצפון בכדי לסייע ולתת יד אך בעיקר כדי לספוג מהרוח ולהתחבר לעשייה.

זכרך, ברוך.

החבר'ה מסעד.

שנה- אלי שריר- קיבוץ מירב

אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ
פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר
אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ
קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

צביקה, רק נתת לנו ותכף נלקחת,     בקושי הספקנו לחוות אותך כאן במירב ופתאום הלכת.              הלכת להגן על עם ישראל , והשארת כאן על ההר קהילה מתגעגעת וכואבת עם עוצמות נתינה אדירות למען ישראל, העם התורה והארץ.

בשבילי צביקה, גילמת את תמצית הטוב שיש בדור המדהים הזה אשר לקח על עצמו במשמרת שלו , להגן על עם ישראל ללא מורא והיסוס. דור שלוקח את הגה הפיקוד לידיים מבלי להתנצל.       בשיחות על השבילים או בין מדפי המרכולית התעניינת תמיד בקורה עם הבנים שלי בצבא. שמחת כשאור יצא  לקורס מכ"ים ועודדת את רותם לקראת הגיבוש. צביקה, הזמן לא עוצר מלכת ,חלפה לה שנה, אור סיים בשבוע שעבר בה"ד 1 ומקבל פיקוד על צוות צעיר            ורותם, ממש מחר ,מסיים מסלול ארוך ביחידה מיוחדת.              הדור הבא, מביט עליך צביקה ולאורך צועד, במשמרתו, לתת מעצמו את המיטב והמירב .

"השביל הזה מתחיל כאן". ממש כאן במתנ"ס, אחרי ערב ה-30  "שרים וזוכרים" , ניגש אלי סיני, אמר שבטיול שבת שמע מעדי שנראה לה הכי מתאים להנציח את צביקה בעמק המעיינות בו צביקה אהב לרוץ ולטייל עם המשפחה. קראתי מיד לירון שלקח על עצמו לתאם וביום שישי הסמוך כבר התקיימה פגישה ב"גן השלושה" עם יהודה כרמי מנהל הפארק.

יהודה הציע להוציא לפועל את פרויקט "השביל הרטוב", אותו ניסה לדחוף זמן רב . אך בגלל נושא ההנצחה, ביקש שהות לקבל אישור מהנהלת הפארק. הפוליטיקה והחשש מתקדים עיכבה את האישור וההתקדמות . בסופו של דבר יורם ראש המועצה הציע לעבוד כמו "מתנחלים" ,לשמור על פרופיל נמוך ולקבוע עובדות בשטח.     הבנו המסר , קבענו תאריך וחילקנו תפקידים.

יצאנו לדרך ב"שביל הרטוב" מבלי לראות את סופו ,תרתי משמע .  צריך לציין שגם כעת איננו רואים עדיין את סופו.  חשבנו על פרויקט מתגלגל שיאפשר התכנסות אחת לתקופה, לתחזוקה ופיתוח. פרויקט שישמר את זכרו המבורך של צביקה במקום  שיעמוד לרשות כל עם ישראל ,בדיוק כמו צביקה שמסר את נפשו  למען העם והארץ.

 בפרויקט , על שני שלביו  ,פגשנו אנשים מדהימים, עוצמות שלא  הכרנו  ובעיקר רצון לנתינה ללא גבולות. אנשים שלא הכירו כלל את צביקה נתנו כתף, תרמו ממרצם , נתנו  ציוד וחומרים ככל שרק ביקשנו.

האתגר הגדול בהתארגנות לקראת ובימי הפעילות עצמם, הוא להביא לידי ביטוי את העוצמה והיכולת האדירה האצורה בכמות גדולה של נוער ומבוגרים, המגיעים מלאי רצון טוב לעשייה משמעותית  ,להצליח להשלים משימה מורכבת ואפילו מעט מסוכנת ושכולם יחזרו הביתה בשלום. 

צביקה, למדתי להכיר בשנה הזו את עדי רעייתך המדהימה, נחושה וחזקה כצוק איתן. יודעת בדיוק מה היא רוצה.               עדי החליטה לבצע כעת ויהי מה ,את שלבי הפיתוח שאני חשבתי לדחות לשנה הבאה.   החליטה ועשתה.  יום אחר יום הגיעה לשביל ופיקחה על עבודת הכלים שהסדירו את תוואי הנחל הבריכות והמפלונים. ראיתי אותה קורנת מהסיפוק שבעשייה וסוחפת את כולנו בעקבותיה.  למדתי להכיר משפחה נפלאה שזכית להיות חלק ממנה ואתה כל כך חסר לה ולנו כעת.                 יהי זכרך ברוך…

יום הזיכרון תשע"ו- יהודה הילמן (מפקדו של צביקה)

"אתה אוהב אותה?

נו, אז תתחתן איתה."

אמרת והלכת לשים פיתות על המנגל.

והנה אני נוסע, הבגאז' עמוס. איפשהו בתוך הפק"ל קפה מוסלקת לה טבעת. כל הבוקר מבולבל, הרדיו על שקט. ההודעות קופצות בנייד. קצת אחרי צומת המוביל עובי מתקשר.

"הילמן", הוא פונה אלי בשקט. אני עוצר בתחנה אחרי הושעיה. היום זה כבר לא יקרה.

הנקודה הנכונה להתחיל היא כנראה רגע המפגש. כאשר קיבלתי את הפיקוד על צוות הלל. לא אשקר, זו היתה ההעדפה השלישית שלי מבין שלוש האפשרויות. גם המפגש הישיר עם צביקה לא זכור לי כמפגש מלהיב.

כמפקד, בטח בשלבי ההכשרות, אתה חושב על עיבוד חומר הגלם האנושי וצביקה היה כבר מאד רחוק משלב הגולמיות שלו. ביטחון עצמי ודיבור בגובה העיניים שנתפס בעיני באותו הרגע כחוצפה. " בטח אני צריך עצות ממנו?!" נשימה עמוקה, עוד חודש אני מעיף אותו למ"כים.

לקראת מסכם דרום היה צורך לחלק את הצוות לזוגות. לשם כך התחלתי לעבוד על דירוג החיילים. מתוקף היכרותי הקצרה נשענתי על הרבה מידע ממפקדים שונים בעבר.

צביקה היה הראשון בדירוג.

"מה יש לכם מצביקה?" שאלתי.

"צביקה?" ענה הסמל, "תביא לי צוות שכולו צביקאים ואני כובש לבד את כל לבנון".

ואני, שצביקה אחד היה גדול עלי, המשכתי לעיין בתיק האישי.

במהלך המסכם עברתי בין החיילים

"למה לא עליתם בקשר?"

"האם דקרתם נכון את הנקודה?"

"ביצעתם נוהל משקפת?"

כמה סיפורים וכמה גמגומים שמעתי. לשמחתי היו לי בג'יפ 4 ברוסים במיוחד בשביל זה.

לצביקה היתה תשובה ברורה, חדה ומדוייקת, לא עקומה ולא מגומגמת.

"אני מבין" הנהנתי בראשי , שלפתי את הנצרה, אמרתי "ארגמן" והמשכתי במהירות לעמדה הבאה.

בעוד כולנו מספרים סיפורים שרצים על הסקאלה שבין האמת לשקר, צביקה ידע שסקאלה כזו לא קיימת. או שזה אמת, או שזה לא.

בתחילת תפקידו כמ"מ צעיר, התייעץ איתי צביקה על המרחק הפיקודי הנכון בשלב זה, אותו הדיסטאנס שכל כך שנא.

כל כך רצה בקרבת החיילים כבר מהחודשים הראשונים.

"הם לא יבינו את זה" אמרתי לו, "לא כולם כמוך".

גם כשעלה בדרגות, התייעץ איתי צביקה מדי פעם. "אבל צביקה, מה אתה רוצה ממני? אתה כבר מנוסה ממני".

"מה הילמן, אתה כבר לא זוכר אותי? אתה הרי יודע שאני אעשה מה שאני חושב, אז מה אכפת לך להגיד את דעתך?"

והוא באמת עשה את מה שהוא חושב לנכון, אפילו אם זה לא בדיוק מה שהתחשק לו.

הנאמנות הזו של צביקה לאמת הובילה אותו לראש הרשימה, לתעצומות נפש, למשמעת עצמית, לדבקות במשימה. היא הובילה אותו גם לחוצפה מול מפקדים ולענווה מול פקודים.

אבחנה כל כך פשוטה: 1. יש אמת

  1. יש לכך השלכות
  2. בצע אותן

באחד המפגשים האחרונים שאלת אותי על חיי הזוגיות שלי. "זה מורכב" עניתי

"מה מורכב מה? אתה אוהב אותה אז תתחתן איתה".

וכך פעלת גם אתה, התחתנת עם הדבקות במטרה, התחתנת עם המצויינות, התחתנת עם עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, התחתנת עם חבריך וכמובן שהתחתנת עם משפחתך.

שדות של פרחים ודם המכבים,

ועם שנישא על כתפי נערים.

ונערים שגדלים על ברכי אימהות,

וצחוקים וחיוכים ושיניים לבנות.

ועיניים בורקות ולב כה רחב,

ומגש הכסף וירושלים של זהב.

כך גדלה וחונכה, עכשיו ניצבת מול עולם,

סופי שבוע בשביליו, ימי החול בשבילם.

ונקודה קטנה של אור והבזק גדול של צער,

צער גדול של שכול ובראשם צועד הנער.

ובעיניה דמעה וליבה נשבר,

ואם הבנים לא שמחה, אך חיוכה נשאר.

וחולפות השנים וגדלים הבנים, שלה ושלנו

וליבה הרחב מכיל את כולנו.

שלא תדעי עוד צער, מי לא מפלל?

לא תנום ולא תישן שומרת ישראל.

Slide Title

Slide Content goes here

נשמח שתשתפו איתנו עוד סיפורים על צביקה